סיפורה של רינה סיפורה של רינה אני עומדת פה, ליד החלון. הוא כועס שוב, אני שומעת אותו צועק מחוץ לחדר שלי. אני סוגרת את העיניים שלי. “מה קרה עכשיו?” חשבתי. הוא תמיד כועס. לפעמים אני חושבת שהוא כועס על החיים. כשהייתי קטנה, בכיתי כשהוא צעק, ואחר כך, כשהייתי צעירה, כעסתי וצעקתי עליו גם. זה אף פעם לא היה עוזר. באמת היה יותר גרוע כשכעסתי עליו. אז עכשיו אני לא מרגישה שום דבר. או שאני מנסה להרגיש שום דבר. קשה לי. אבל אני לא רוצה להיות כמוהו. מחוץ לחלון, שמיים אפורים ויורד גשם על הרחובות האפורים, על הביניינים האפורים. לפעמים אני שואלת את עצמי אם אראה את הלב שלי, הוא גם יהיה אפור? מי אני? אני רינה. בת שש עשרה. טוב, כמעט בת שש עשרה, מחר יום ההולדת שלי. אני גרה באנגליה, בבית היתומים. אני יתומה. אני יודעת מה קרה לאבא ואמא שלי, אבל אני לא זוכרת אותם. אמרו לי שהם מתו בשריפה, בשריפה בבית, לפני הייתי בת שנה. לפעמים אני עצובה שלא נהרגתי איתם. בא לי אבא ואמא. בא לי אחים, משפחה גדולה. הקול של הקול שלו פתאום נשמע ליד הדלת שלי, והוא נכנס. הוא המנהל של בית היתומים. (ממשיכה)